זכות השימוע והטיעון של העובד בהליך שימוע הוגן הורחבה מהמעסיק הציבורי והמעסיק הדו – מהותי גם כלפיי המעסיק הפרטי

ע”ע (ארצי) 516/09 מלכה – עגם מפעלי מתכת בע”מ (17.12.2009); ע”ע (ארצי) 554/09 צבר ברזל הספקה ושיווק מתכת בע”מ – שמיר (13.11.2011); ע”ע 415/06 דני מלכה נ’ שופרסל בע”מ, ניתן ביום 15.07.07: “הלכה פסוקה היא, כי זכות הטיעון הינה זכות יסודית ובסיסית הקנויה לעובד במסגרת יחסי העבודה בינו לבין מעסיקו. זכות הטיעון עומדת לעובד במלוא הדרה, כלפי המעסיק הפרטי, בה במידה שעומדת היא לו כלפי המעסיק הציבורי וכלפי המעסיק הדו-מהותי.”

בעניין ע”ע 627/06 אורלי מורי, מיום 16.03.08, פסק בית הדין הארצי: “הלכה פסוקה היא כי אין כלל הבחנה, לעניין הצורך בקיום שימוע והיקף זכות מעסיק ציבורי, מעסיק פרטי ומעסיק שהוא גוף דו מהותי. “

“קיימת חובה להקפיד על כך שכללי הצדק הטבעי בעניין שימוע העובד העומד לפני פיטורין יקויימו כהלכה ותינתן הזדמנות אמיתית ונאותה לעובד להשמיע טענותיו לפני ההחלטה על פיטוריו. בנוסף לכך, דרוש שיתנהל פרוטוקול או ירשם דו”ח על ההליך על מנת שניתן יהיה לבחון את הליך השימוע.” (דב”ע נד/33-3 יעקב בר מנשה – שרות התעסוקה, פד”ע כו’, 423).

“מטרתו העיקרית של השימוע היא לאפשר לעובד להזים את הטענות כלפיו, להביא תימוכין לגרסתו ולנסות לשכנע את העומד להכריע בגורלו שלטענות אין בסיס, או לפחות אינן ‘כצעקתה’.” (דב”ע נו/3-31 מדינת ישראל – ד”ר ארנון בונה, עבודה ארצי, כרך כט(1), 282)

עפ”י פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, החובה להקפיד כי הפיטורים ייעשו מנימוקים ענייניים וחובה להקפיד כי הליך הפיטורים ייעשה בהתאם לפרוצדורה שנקבעה לכך (ראו: ע”ע 375/99 החברה הכלכלית לפיתוח כפר מנדא בע”מ (1991) – עבד אל חמיד ג’אבר פד”ע לה 245 (2000); ע”ע 300258/97 יהודית חנן – המועצה המקומית מנחמיה פד”ע לז, 645(2002); ע”ע 359/99 לאה לוין – רשות השידור פד”ע לו, 400 (2001),  ע”ע 355/99 לורה לינדר נ’ ארגון נכי תאונות עבודה ואלמנות נפגעי עבודה בישראל, פד”ע לז 846, 2002).

לפיכך, מומלץ לכל מעסיק, פרטי וציבורי, גדול וקטן, ליתן לעובד את זכות השימוע בהתאם לנהלים הקבועים בפסיקה, בטרם תתקבל החלטה בעניינו של העובד, זאת על מנת שלא יהיה חשוף בפני תביעה של פיטורים שלא כדין.